בסדרת הציורים החדשה של הצייר והמשורר עודד זידל מופיע אלמנט חדש ומפתיע, פרפר. זהו פרפר החורג עשרות מונים מגודל טבעי של פרפר, כשכנפו המביטה פרושה על רקע נוף תעשייתי קודר. התייחסות למבני תעשייה והסובב אותם, מנופים, מכולות, חומות וכו' הם חלק מרכזי ביצירות מוקדמות של זידל, ולא היתה בהם נוכחות של בני אדם או בעלי חיים. מהיכן ולמה הגיח הפרפר לציורים הנוכחיים ומדוע הוא בגודל כזה? מדוע הכנף שלו מביטה?

התשובה לשאלה הראשונה קשורה לנוכחות של הפרפר. נוכחות היא מילה טעונה בסביבה תעשייתית, היא מזכירה את שעון הנוכחות התוחם חלק ניכר מיומו של פועל הייצור, מסמן את השעות אותן אמור הפועל להקדיש לייצור הסיזיפי של המוצר אותו עליו לייצר. הנוכחות של הפרפר לעומת זאת אינה נתונה למרותו של שעון, נוכחותו אינה פונקציונאלית, הוא לא נמצא שם כדי לעסוק בייצור. נוכחותו היא מקרית, זמנית ובוודאות גבוהה כמעט בלתי מורגשת. מה הסיכוי להבחין בפרפר על רקע מבנים תעשייתים, על רקע ההמולה המתכתית הבלתי פוסקת של הייצור? לכן מפתיע אותנו האמן עם פרפר גדול השוהה בקדמת הציור, כשהסביבה התעשייתית משמשת לו כרקע.

הפרפר שהוא כמעט באותו גודל כמו מבני התעשייה, הכסא הריק ופנס הרחוב, הוא חלק מהנוף התעשייתי. הוא נושא בין כנפיו מסר של שינוי, של מעבר. ככל הנראה הסביבה התעשייתית ננטשה והטבע חוזר בדמות פרפר, אל המקום ממנו דחקה אותו התעשייה. מכיוון שמדובר בטבע דומם, הפרפר הוא מצויר, אפשר לדייק ולומר שהאמנות היא זו שפולשת אל המפעל. בציורים בהם מופיע הפרפר מזמין זידל את הצופים, למקם את האמנות חזרה בחייהם. אם הפרפר המייצג את האמנות, יכול להוות משקל נגד לחומה מפעל או מנוף, כך גם בחייו של הצופה שבמקצועו הוא רואה חשבון יכולים האקסלים הרחבים, היום יומיים, עתירי המספרים, להפוך עם קצת דמיון לפיסת שדה רוחשת גחליליות בערב אביבי.

את התשובה לשאלה השניה מדוע בכנף הפרפר יש זוג עינים מביטות, אפשר לבחון דרך המבט עצמו. זהו מבט שאינו ישיר, נמנע מקשר עין עם הצופה, מופנה לחלל הגלריה. הצופה בוחן את הפרפר ואת מבני התעשייה הנמצאים ברקע, עיני כנף הפרפר בוחנות את המתרחש ברקע של הצופה, תמונות אחרות בתערוכה וצופים המתבוננים בהן. המבטים ההדדיים האלה מרשתים בנקודות מבט את חלל הגלריה, מעצימים את תחושת הדחיסות המתקיימת בציורים: המפעל וכל הסובב אותו נראים שלובים זה בזה, כמעט גוף אחד. תחושה הסוגרת על הצופה, כפי שקירות המפעל סוגרים על הפועל.

זוית המבט היא גם מרכיב מרכזי באופן הציור של זידל.  במקום לקחת כמה צעדים לאחור ולצייר לנו את התמונה הגדולה, בוחר הצייר להביא לנו בכל ציור זוית מבט אחרת. בכל ציור רואים מספר אלמנטים מהתמונה הגדולה. למשל, ציור שיש בו פרפר, מנורה, כסא ומכולה, ציור שיש בו מנוף, פרופיל של בניין המפעל ומכולה, וכן הלאה. זויות המבט השונות, יחד עם הבחירה לצייר את הציורים בקלוז אפ, מעצימים עוד יותר את תחושת הדחיסות, ומדגישים את תפקידו של הפרפר ככזה שבמעוף אחד קצר וקליל, יכול להשאיר מאחוריו את הכבדות של המפעל הכנראה נטוש, להשאיר מאחוריו את חלל הגלריה, לצאת לחופשי.  

המפעל נוכח בציורים לא רק בתוכן אלא גם בצורה. הציורים אחידים בגודלם, שישים על שישים, כפי שמוצרים מיוצרים באופן אחיד על פס הייצור. התוצרים של המפעל מגיעים לחנויות בתור סחורות למכירה, והציורים של הצייר מגיעים לתערוכה בגלריה. האם ציור הוא סחורה? התשובה היא כן. ציורים מוצעים למכירה, ולעיתים במחירים מפולפלים. אבל יש אפשרות נוספת, יתכן שנוכחותו של הפרפר בציורים מציעה את חזרת הטבע לציור עצמו. ציור מן הסוג שקדם לציור המסחרי, ציור, למשל, מן הסוג שיצר האדם הקדמון, חיות מצוירות על קירות מערה, כפי שהפרפר של זידל מצויר על רקע חומת המפעל.

אך לא רק זמן עבר, גם זמן הווה נוכח בציורים. הצבע הצהוב של החומה שלפניה פרפר שצמד מחושיו מנותק מגופו הזחלי והוא נוסק באלכסון שמאלה, מזכיר את הצהוב של הציפייה לשובם של חטופי השבעה באוקטובר. כך גם הכסא הריק, שיכול לשמש שומר לילה, או פועל שיוצא להפסקת עישון בחצר, מזכיר את הכיסאות הריקים שפוזרו במקומות רבים, גם הם במטרה לא להשכיח מלב את החטופים. גם הדומיננטיות של הפרפר בציורים, שלא רק מסמל את החופש, אלא גם את ההווה, קלילותו הטבעית מונעת ממנו את משקעי העבר ואת כובד הציפיות מהעתיד.

בציורים יש שימוש במעט צבעים ובקווי מתאר תמציתיים, הציורים כמעט מופשטים. המפעל נמצא באזור הדמדומים שבין ההווה לעבר, מקום ששימש בעבר כמקום שוקק לייצור, לבין סימנים המעידים על הווה של נטישה, כמו הכסא הריק, וחזרתו של הטבע בדמות הפרפר. בציורים המפעל והסובב אותו הופכים לצורות גאומטריות, אסתטיות, המספרים לנו את הסיפור של דעיכת הפונקציונאליות של המפעל ואת הפיכתו לאובייקט מעורר השראה.  

סדרת הציורים הזו מפרקת את המפעל ומסדרת אותו מחדש בגלריה. חלל הייצור של המפעל מתחלף בחלל הצפייה של הגלריה. צפייה של המבקרים בתמונות, של עיני כנף הפרפר במתרחש בגלריה. מלאכת הציור של זידל בסדרה הזו, מזמינה אותנו לשוטט, שיטוט שרירותי של מעוף פרפר, בין ציורים שהתפשטו מהתכלית המקובעת של הייצור התעשייתי והפכו ליצירות מופשטות ורבות הבעה, מעוררות את הפרפר הלבן שבכל אחד מאיתנו לצאת במחול כנפיים כשהשגרה מאיימת לסגור עלינו.

עדי עסיס