הסגר משפיע על הציור של רינה, לא רק מבחינת הנפח – העבודה היומיומית בסטודיו מניבה ציורים רבים –  אלא גם מבחינה סגנונית. בימי הטרום-קורונה, הציורים שלה היו השתקפויות של קטעי  נוף – בעיקר אורבני – שעברו תהליך הפשטה בסטודיו. גם אם הייתה בהם סימבוליקה, היא הייתה מרומזת מאד, לא חד-משמעית. עכשיו הציורים משקפים נופים פנימיים, הלכי נפש הנעים בין אי שקט וגעגועים לעולם שבחוץ, לבין שלווה פנימית עמוקה והתכנסות פנימה. הממד הסימבולי בהם הולך ומתעצם.
ועדיין, הסדרה נאמנה לשפה המקורית של רינה. גם עכשיו היא ממשיכה  לגרד ולחשוף את השכבות מתחת לפני השטח, כדי לגלות  את הדימוי המסתתר שם. יחד עם זאת ניתן לראות שינוי בזווית ההתבוננות, בנקודת המבט. אם בסדרות הקודמות חשוב היה לרינה לצאת החוצה, להיות נוכחת מול האתרים עצמם: יער שרוף, אתר בנייה, גדרות, מחסומים, וכו', עכשיו המבט שלה מופנה פנימה, לתוך הנפש, כשהיא קשובה גם לכל צליל או ניחוח החודרים הביתה דרך חור המנעול, או חריץ בחלון: ציוץ של ציפור, פרח בגינה, וכיוצא בזאת.
המצב בו מצאה רינה את עצמה – כמו אמנים רבים אחרים –  דומה מאד לקיום על סירה בלב ים. אין לאן לברוח. הסירה, שטה לעתים בשלווה בים הפתוח ולעתים ערפל מכסה אותה, קורה גם, שהיא נקלעת ללב הסערה, אך גם כשהיא מאיימת לטבוע, אין מנוס מלהמשיך להחזיק בהגה הספינה ולנווט את דרכה.
בתקופה זו  מנהלת רינה מעין מסע בלי לצאת מהבית. מסע שיש בו שילוב של התבוננות פנימה, וקשב רגיש לכל רחש חיצוני.  מסע שבו היא נמצאת בתוך ומחוץ לדברים בו-זמנית. רשמי המסע הפנימי-חיצוני הזה באים לידי ביטוי בדימויים ויזואליים, תוך שימוש באמצעי הציור העומדים לרשותה.
השפה הייחודית שפיתחה במהלך השנים האחרונות הולכת ומתעשרת, ומילון  דימויים  חדש הולך ונבנה. סירה, עפיפון, חלון, רקפות, קן-ציפור, מפרש – הם תרגומים מטאפוריים שיצאו מתוך "יומן הסגר", אותו כתבה רינה כמעט יום-יום במהלך ימי הסגר.
היומן האישי הזה הפך להיות מעין יומן ניווט, שהתערוכה הנוכחית היא המקבילה הויזואלית שלו. פרגמנטים מן היומן מוצגים לצד הציורים, וניתן להשתמש בהם כמדריך לצפייה בתערוכה. 
מקס אפשטיין  (אוצר)