״גולם״

בתיה רוזנק – ״גולם״

תערוכתה של בתיה רוזנק ״גולם״ הוא ביטוי עמוק של פרץ עשייה למי שנוגעת במעשה הבריאה ומשוחחת עם הַמֵּעֵּבֶר; תהליך שיש בו נגיעות בעולם המיסטיקה היהודית.
עבודותיה של בתיה מוּכָּרוֹת כמסע מרתק של ניסוי ותהיה. היא רגילה לצאת למסעות של גילוי, רוויות פתיחות למתרחש; למרחב הדפים והקנבס; לחומרים; הקשבה למה שטמון בחומר ובַמֵּעֵּבֶר; היא אמוּנה על הגעה אל קצוות לא נודעים ובמסע חיפוש אחר טכניקות חדשות שהיא חושפת ושוקעת בהן.
בסדרת העבודות בשם ״גולם״, בתיה עשתה עוד צעד אחד במסע זה. היא חושפת – ולמעשה מחוללת – מה שהוא מֵּעֵּבֶר לחומר. היא נוגעת בחוויה של יצירת אדם; בהחייאתם של כתמים סתמיים. זוהי חוויה של פלא שלפתע מתארע הרבה מעבר לחומר שהושם על הבד.
בתיה מחוללת כל זאת על ידי שפיכת צבע על בד ונייר, הנעשה באופן עוור או אינטואיטיבי; אינטואיציה שיש בה מוסיקליות ותנועה רגישה וקשובה. אולם בהקשר לעבודות אלה הוא טומן בחובו התחוללות נוספת: כתמים אלה מקבלים חיים שהם הרבה מעבר להם – על ידי קיפול הדף לשניים וחשיפת הכפלתם; לפתע יש הארה, סוד שיש בו ריגוש והד לפלא יצירת הגולם. אותה התהוות יש בתהליך בקיעת הפרפר היוצא מהגולם ובפתיחת כנפיו נחשף הפלא.
יצירת הגולם במיסטיקה היהודית הייתה רכיב עמוק ומוכר. שורשיו קדומים בימי חז"ל ועדויות לו בימי הביניים (כשלמה אבן גבירול, אבן עזרא ושמואל החסיד) ובתחילת העת החדשה (כמהר״ל והגר״א). יצירת הגולם, כפי שלימד אותנו פרופ׳ משה אידל, נעשתה בתקופות שונות לצרכים שונים, ואולם יצירה זו לוותה במקורות היהודים במתח סמוי וגלוי בין אלוהים לאדם.
בקבלה, הכוח לבריאת הגולם טמון בשילוב בין פיסול דמות מאדמה בשילוב מים ואויר עם חכמת צירופי האותיות; צירופי אותיות שיסודם ב״ספר יצירה״ – הקדום בספרי הסוד היהודי. ואכן, על רקע ספר זה יש בידינו תיאור על המתח בין האל לאדם המתאר חשש שמא אברהם בכוח ספר זה יברא אדם כאלוהים.
אולם עדויות על התרחשות זו אינן שמורות רק לספרי הסוד; הן מצויות בלבת הספרות החז״לית: בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף סה ע״ב) מסופר שרבא אומר: ״אם רצו צדיקים היו בוראים עולם״; ונאמר שם, שרבא ברא אדם (גולם) [״רבא ברא גברא״]. וכשהגיע הגולם אל ר׳ זירא; ור׳ זירא תבע מהגולם לענות לדבריו והלה לא השיב לו (או השיב באופן לא ראוי) [״ר׳ זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה״] חייבו ר' זירא לחזור לעפר באומרו: ״אינך חלק מהחבורה״ [״אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך״].1 במילים אחרות: אל לו לאדם ליצור מי שאינו יכול להיות באמת כיצירת אל.
אם בתורת הסוד, האותיות – שטמון בהן כוח עליון – הן מקור פלא הפחת החיים בחומר; בעבודותיה של בתיה הפלא טמון בפעולה; בחומר הצבע ובכוח ההכפלה והסימטריה שמעורר את הכתמים למה שהוא כמעט חי. פעולה זו של הכפלת הכתם מוכרת לנו במבחן כתמי רורשאך עת כתמים מוכפלים יוצרים דמות ומשחררים את הדמיון.
סוד הסימטריה ככוח ייחודי באדם הוא עניין ששורשיו עמוקים בתרבות המערבית בדמות יצירתו של ליאונרדו דה וינצ׳י ״האדם הווירטובי״.2 תמונה זו היתה לאחד מסמלי עידן הרנסאנס של יציאת האדם מהעולם הדתי אל מרחבי העת החדשה וההשכלה. לאורנדו, כידוע, העמיד את האדם כמפתח לחידה שעברה כחוט השני לאורך תולדות הגיאומטריה: כיצד מחשבים שטח של עיגול הנכנס לשטח נתון של ריבוע? במילים אחרות: כיצד יוצרים את השילוב של ריבוע – המסמל בתרבות המערבית את הממד החומרי של העולם – שמכיל את המעגל, המסמל את שלמות הרוח?
חידה זו שהטרידה רבים קיבלה פיתרון בציורו של דה-וינצ׳י הרואה בסימטריה הפרופורציונאלית של גוף האדם כמפתח לשני אלה: מטבורו של האדם נמתח קוטרו של המעגל; ואיבריו הפרושים של האדם הם קצוות המרובע בהתאמה. האדם אפוא הוא המפתח לשילוב החומר והרוח – שלמות אלוהית.
עבודותיה של בתיה משתהות על קסם ההכפלה הסימטרית ומראות כיצד התחוללותו בוראת דמות אדם. השילוב הזה נעשה באגביות עוורת, שרק מתעצמת מעובדת שימושה של בתיה רוזנק בדפים של ספרי כתב ברייל שיש בהם חווייה חומרית מיוחדת חושנית, כמצע עיוור שמתעורר לחיים.
ובחזרה לספרות התלמוד, כך מספרת מסכת סנהדרין:
תרגום עברי: רבי חנינא ורבי אושעיא היו יושבים כל ערב שבת ולמדו בספר יצירה (וכאשר חשו רעב), בראו לעצמם עגל משולש (בן שלוש שנים) ואכלו אותו במקור: ״הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה״ מדברי הגמרא ניתן ללמוד שכך היה כל ערב שבת. תיאור זה מכיל תמונה שאין בה מטען לעומתי אלא שימוש קליל בפלא הבריאה.
דומה שעבודותיה של בתיה רוזנק אינן חותרות תחת מעשה האל אבל הן משתעשעות ביכולת זו באותה אגביות של חכמי בית המדרש. מרגע שבתיה מגלה את הסוד של העלאת הנפש בכתמי הצבע היא בוראת גלמים עוד ועוד בשעשוע של מי שגילה את עץ הדעת. זו אינה חתירה תחת כסא הכבוד; זה שעשוע של אומן החווה את אושר היצירה; בקלילותה; בפלאיותה; בכוחה הבלתי צפוי.
קלילות זו מזכירה את אותו סיפור מפורסם בליקוטי מוהר״ן (צח – סיפורים חדשים, יח) על ״מלך אחד שבנה לעצמו פלטין [=ארמון] וקרא לשני אנשים וצוה אותם שיצירו את הפלטין שלו. וחלק להם את הפלטין לשני חלקים[…] והלך אחד מהם ויגע וטרח מאוד ולמד עצמו זאת האמנות של ציור[…] עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאוד[…] והשני לא שם אל לבו[…] ולא עסק בזה כלל״. והנה הגיע זמן הצגת אומנותם לפני המלך.
הראשון השלים מלאכתו והשני לא עשה דבר. ״והתחיל [הצייר השני] לחשוב מחשבות מה לעשות[…] ונתיישב בדעתו״ ויצר קיר חלק שיש בו תכונות של ראי ״והלך ותלה וילון״ וכיסה את הקיר.
הגיע יום ביקור המלך בארמונו כדי לבחון את עבודות הציירים. ״וראה חלק הראשון שהוא מצוייר בציורים נאים ונפלאים מאוד ו [מ] צויירים שם בחלקו ציפורים[…] בדרכים נפלאים מאוד״ וכשפנה המלך לצד השני ראה שהיה תלוי וילון ״ואין רואים מאומה״. ניגש הצייר השני ״ופרש את הוילון, והזריח השמש, ובאו והאירו כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו״ בשל ההשתקפות המאירה ״כמו אספקלריא״ וכול אומנותו של הצייר הראשון לפתע הוכפלה ו״״כולם נראו בתוך חלקו״ של הצייר השני ״ונוסף לזה, שגם כל הכלים הנפלאים וכל הקרדיצין (רהיטים) וכיוצא [בזה], שהכניס המלך לתוך הפלטין – כולם נראו גם כן בחלק השני[…] והוטב הדבר לפני המלך״.
מסיפור זה ניתן ללמוד שלא רק עבודה קשה או טכניקה אמורות לקבל הערכה והוקרה. יש והיצירה מיוחדת בחוצפתה; ביכולה להיבנות רק מכוח ההכפלה; הכפלה שמחוללת יותר ממה שניתן לעשות בכוח של התמדה ליניארי. היציאה מן הגבולות; הכרת הכוח שיש במצוי וחכמת ההיבנות ממנו והעלאתו לפסגות שהם מעבר לחומר הנתון על הדף.

טקסט תערוכה: אבינועם רוזנק

אוצרת: איילה לנדאו

1. על משמעות העדר תשובתו של הגולם או על תשובתו המחוצפת כבר כתבו רבים.
2. ליאונרד*ו נטל רעיון זה לאחר עיון בכתבי האדריכל הרומאי ויטרוביוס "על אודות האדריכלות".

פרטי התערוכה
תאריכים
18.3.2021 - 17.4.2021

תערוכות נוספות

כל התערוכות
Back to top