תחילה ותכלה

"…וכי הבורא אין לו תחילה ולא תכלה, וכל הנברא יש לו תחילה ותכלה" (מתוך: השער הראשון: סוד בריאת העולם, ספר היש לרבנו תם).

"אין שפה רזה ושפה עשירה. יש שפה מדויקת ושפה מתייפייפת. השפה המתייפייפת לידתה מהפחד. פחד הריק. הצורך לייצר משמעות בעולם ריק ממשמעות. אבל אין צורך בזה. לא צריך להוסיף טעמים, צבעים, דימויים מיותרים. הדימוי כבר נמצא במילה עצמה. אמור את המילה הנכונה והעולם כולו מאיר. … וברגע שעיניך נחות על משפט של קניוק אתה הופך לבורא בעצמך". (מתוך: עוזי וייל על ספרו של יורם קניוק: היהודי האחרון).

במהלך שיחותינו על האמנות שלה, השתמשה בתיה רוזנק בשני הציטוטים הללו, שלדעתה  מצליחים להעביר באופן מדויק את מה שהיא מנסה לעשות ביצירתה האמנותית.

"אני לא מעתיקה או מחקה או מפרשת את המציאות." טוענת בתיה רוזנק, "אני מנסה לברוא מציאות טבעית על הקנווס שלי. מייצרת תהליך שבדרך כלל אני מעורבת רק בתחילתו. אחרי מספר שעות התהליך יסתיים והתוצאה היא בריאה חד-פעמית שלא אוכל כמעט לשחזרה. אני יוצרת את התנאים הנכונים כדי שהטבע יעשה את שלו. נותר לי בסופו של התהליך להתפעם ולהכיר בתוצאה המוצלחת כמו: 'וירא אלוהים כי טוב' ".

ואכן, החיבור של בתיה רוזנק לטבע הוא מאד עמוק. תהליכים המתרחשים בטבע מעוררים בה התפעמות, ובעבודתה, כמו בטבע, היא "נותנת לדברים לקרות", נותנת לתהליך להתחולל מעצמו בלי לתכנן, בלי לחשוב מראש על המוצר הסופי. העשייה האמנותית עבורה היא מעין מלאכה בה היא משתמשת בחומרים שונים, ומאפשרת לתהליכים  הטבעיים של החומר להתרחש, תוך ויתור כמעט מוחלט על אמצעי הציור המקובלים (צבע, מכחול וכיו"ב) כדי ל"ברוא עולם". לכל יצירה יש "תחילה" אבל ה"תכלה" (התכלית) עלומה לחלוטין. תהליך העשייה הדינמי נעשה תוך התרגשות מתמדת מהשינויים הבלתי צפויים המתרחשים לעיניה על גבי הקנווס, עד לרגע מסוים שבו התוצאה מספקת אותה, שבו היא חשה שהגיעה אל "תוצאה מוצלחת".

בשנים האחרונות רוזנק  עובדת עם חומרי יסוד: היא ניגשת לעבודת האמנות כדמיורגוס, כבעל-מלאכה או מדען העובד עם החומרים השונים בדרך של  "ניסוי וטעיה", תוך בחינת האפשרויות השונות הגלומות בהם, והדימויים האמנותיים שניתן להפיק מהם. התערוכה שלפנינו שבמרכזה עומדת האש מהווה המשך טבעי לתערוכתה הקודמת: "אקווה בלה" – בה ביצעה ניסויים במים, ובדקה את האפשרויות השונות הגלומות בהם.

עבודותיה של רוזנק מעוררות סקרנות והשתאות. במבט ראשון ואף שני ושלישי – איננו מצליחים לפענח את הטכניקה בה נעשו העבודות, אולם אנו עומדים משתאים לנוכח  היופי הרב המוקרן מהן. חלק מהעבודות בתערוכה הנוכחית עשויות מעיגולי פיח אותן יוצרת בתיה על הקנווסים בעזרת להבת נר ,כמו איש מערות שרשם את רישומיו על קיר המערה. היא איננה מכסה את כל המשטח, אלא משאירה שטחים ריקים, כדי לא לאטום את הקומפוזיציה. והתוצאה – יצירות מופשטות, אמוציונליות, סנסואליות שופעות יופי. שאין להן כל צידוק מחוץ לעצמן. הצופה המחפש דימוי מוכר כדי להיאחז בו, או המבקש להבין את הציורים שלפניו, יכול "לגלות" בהם נופי מים, יערות, טרסות, תופעות קרסטיות וכיו"ב, אך אלו פרי דמיונו בלבד. רוזנק  עצמה איננה מכוונת לכך.

בעידן שבו אנו עדים להתרחקות מהציור המופשט וחזרה לציור פיגורטיבי עמוס משמעויות, "מתעקשת" רוזנק ליצור "אמנות לשם אמנות" – l'art pour l'art. היא ממשיכה ללכת בנתיב האישי שלה, להיות נאמנה לעצמה בלבד, בלי להיענות או ללכת שבי אחר "אופנות" או "טרנדים" בשדה האמנות.

פרטי התערוכה
תאריכים
22.06.2017 - 15.07.2017
אתר התערוכה
לחצו כאן

תערוכות נוספות

כל התערוכות
Back to top