עודד זידל, ציורים 19 – 2018

  • סלפי 2
  • סלפי 1

עודד זידל, ציורים 19 – 2018

בציור הדיוקן העצמי, הצייר עוצם את עיניו, השתקפותו מוסטת מעט, הקשב מופנה אל קולות מהדהדים מתוך צדף, אין לדעת אם אלה קולות של רוח, או גלים רחוקים, אולי תהודה למשהו שנאצר בו וכעת נלחש באוזנו מעורר קשרים סמויים. מאחור ממוסגרת תמונה בצבעוניות עזה וכורסא אפורה מצדו האחד, מדפי ספרים ומסגרת של דלת מצדו השני, האם היא פתוחה או סגורה? בקו ירוק היא משרטטת ריבוע בהקצרה ויוצרת חלל בעל נפח. צורתו של הצדף שולחת זרועות, פולשת בזרותה למרחב הציור על קוויו ומשטחי הצבע המובהקים שלו. זהו ציור שונה למרות שהוא ממשיך את אופן הטיפול במשטחי הצבע והקווים, ה'אחרות' כמו מציעה קריאה שונה בתערוכת היחיד הזו, שתחום היקפה הוא פרק הזמן בו נעשו הציורים.

הציורים בתערוכה נחלקים לשניים, כשלהמשך העיסוק באתרים ונופים תעשייתיים ריקים מאדם, מצטרפים ציורים המבוססים על צילומי "סלפי" של קבוצות חברים ומשפחה. במרחב הציורי, צילום ה"סלפי" יוצר פעולה שבה כמו בציורי הפנורמה, נקודת המבט היא גורם מארגן, המכנס את הדימויים ועורך אותם אל תוך המסגרת ועל מישור התמונה לכדי ציורים דוברי שפה משלהם, נפרדת מסימול וייצוג.

כך אל מול האתרים האיטיים והסבילים בהם נמסכת בדידות ואבק דק של שוליים, נכנסים מפגשים מהירים ושוקקים של אירועים חברתיים שאותם מחוות הצילום עוצרת לרגע קצר והגם שהמתועדים מרוכזים בבבואתם מורגש קשר מחבר המצויר בהומור חומל ובפלטת צבעים המשתנה בהתאם. קריאה חדשה יכולה לעלות לנוכחהציורים הפנורמיים שצמצום הפירוט והתיחום, נראה כמדמה מקומות ונופים פנימיים, בהם הבדידות אינה אלא שקט.

ניתן לראות זיקה לציירי האוונגרד הרוסי בהם אלכסנדר רודצ'נקו, אל ליסיצקי וקזימיר מלביץ, בפירוק ובנייה מחדש של דימויים המסוגננים בצורות גיאומטריות ואף יותר לזרם הפרסיסיוניזם האמריקני, מהם הציירים רלסטון קרופורד וניילס ספנסר שתיארו אזורים אורבניים ומבני תעשייה מעוצבים בצמצום גיאומטרי, אלה גם אלה בהשפעה קוביסטית מובהקת. אדוארד הופר שהדמיון בציורי אזורי התעשייה הנטושים עולה ומתקשר מאליו לציוריו של זידל, פעל לצדם מתוך היכרות עם זרם הפרסיסיוניזם, התעקש להצהיר, למרות שציוריו יוצרים הלך רוח של ניכור ומלנכוליה, שנפילת אור השמש על בניינים ודמויות היא זו שמעניינת אותו ולא סימבוליזם כלשהו. אור השמש המקומי הצורב, מעסיק את זידל ומופיע כפיגמנט הספוג בדברים ומזכיר את אורי רייזמן במשטחי הצבע ובחללים הרוויים השקולים ומתפקדים כדימויים בציורי הנוף, כמו בדיוקנאות.

בציורים זידל ממשיך את דרכו, בה הוא נוטל לעצמו חופש כמעט מתריס שלא לפעול בתוך השפה הציורית על פי כלליה, כך שהנראה בה מנכר את המוכר ומעלה שאלות בנוגע לצורה ולצבע, לתקינות, להגדרת חלל ולמכלול, הן נשארות פתוחות ומזמינות את הצופה לדיאלוג. קיר צהוב זורח ומלוא שמים מתכהים נושקים לקו האדמה, כתם שמלה ירוקה לידה חלל מתמצק. ציורים.

אוצרת: אורנה נוי לניר

פרטי התערוכה
תאריכים
21.2-23.3.2019

תערוכות נוספות

כל התערוכות
Back to top