סברס שחורים – מסעות פנימיים במציאות בוערת

ריטה מנדס-פלור
סברס שחורים – מסעות פנימיים במציאות בוערת

״מאז ומתמיד חשתי שאני לא ״אשת פעולה״, שלמרות חוש הצדק החברתי העמוק שלי, אני לא בנויה לצאת החוצה ולשנות את העולם. אני רואה את עצמי כאישה שמכוונת פנימה, כאישה קונטמפלטיבית, עם קול  אמנותי שעד גיל 40 היה חבוי אפילו עבורי.

ובכל זאת, כאמנית, המשיכה להציק לי השאלה – האם אני יכולה להרשות לעצמי את המותרות לעסוק רק בעולמות הפנימיים שלי, להעלות שאלות על ארוס ותנטוס, על הזדקנות והתנוונות בשעה שאני תרה מרחבים אינטימיים מעוררי תחושות של מסתורין ואל-ביתיות? האם אני חייבת להפריד בין היותי אישה המחויבת לצדק חברתי לבין היותי אמנית שאיננה רוצה דבר חוץ מאשר להקדיש את כל זמנה למסעות בעולמות התת-מודע? או אולי ישנה אפשרות לחבר בין השניים?

פתרון מסוים להתלבטות זו נוצר בעבודתי בגלריה אנטיאה לאמנות פמיניסטית (שהיתה חלק ממרכז נשים – קול האישה), אותה הקמתי עם נעמי טנהאוזר, כדי להציג תערוכות שעסקו בנושאים פמיניסטיים. האמנות עצמה לא הייתה בהכרח פוליטית ״מגוייסת״ – היא יכולה הייתה להיות אישית ומעוררת אסוציאציות, אולם הוצגה בהקשר שהעלה בעיות חברתיות, והרחיב את השיח הפמיניסטי בעזרת טקסטים ביקורתיים וערבי דיון.

האם אני יכולה לדבר באופן מפורש יותר באמנות שלי? כיצד אני אמורה להציג את הצילומים שאני מצלמת במהלך הסיורים שלי עם קבוצה אקטיביסטית ישראלית-פלסטינית, שבהם אנחנו מלווים רועים פלסטינים בדרום הר חברון ובקעת הירדן, בניסיון למנוע התקפות של מתנחלים אלימים המעוניינים לסלק את הרועים ואת האיכרים הקטנים משטח-C, כשהם נעזרים לעתים קרובות על ידי הצבא? האם אני יכולה להציג את הצילומים הללו בגלריה הנתמכת על ידי גופים ציבוריים, ולהעמיד את התמיכה בסיכון, בגלל העלאת נושאים ביקורתיים, שלא ימצאו חן בעיני הכוחות השולטים?

כשאני מכניסה היבט אינטימי יותר לצילומים הללו – למשל, את האור הקסום של הבוקר המוקדם – האם אני מסתכנת בהפיכתם לאסתטיים מדי, וכך מייפה את מציאות הדיכוי והופכת את הנושאים החמורים הללו לטריוויאליים? או, אולי דווקא על ידי התמקדות בנוף עוצר-הנשימה, בתחושת החופש לנדוד, הצילומים מדגישים את מה שהפלסטינים עומדים לאבד? האם האסתטיקה של העבודות קוראת לצופה לשים לב, לשאול שאלות עמוקות יותר על המציאות שבה בקעת הירדן מתרוקנת לאט אבל באופן מכוון מילידי המקום הפלסטינים?

עם סברס שחורים – מסעות פנימיים במציאות בוערת – אני רוצה להביא את השאלות הללו על אמנות וחברה לקדמת הבמה, על ידי שילוב עבודות משתי סדרות המבוססות על גישות שונות לחלוטין: סברס שחורים או מצד שני בקעת הירדן, רגע לפני. אולי מה שמקשר את שתי הסדרות הללו הוא הקונספט הפלסטיני ״צומוד״ שמשמעותו היא: ״להחזיק מעמד בצורה עיקשת״. מצד אחד צילומי התקריב הקיצוניים של הסברס בשחור-לבן, מתייחסים לגדרות הסברס* המתעקשות לשרוד בין  הריסות הכפרים הפלסטינים בישראל, ומסרבות להיעקר. מצד שני, הצילומים הצבעוניים בתערוכה מציגים את הבדואים הפלסטינים בשטח-C הממשיכים בהתמדה לרעות את עדריהם למרות הסיפוח המאיים על אדמותיהם.

ריטה מנדס-פלור

 

*סברס, (optunta ficus indica), כפי שהקקטוס ידוע בסלנג העברי, טעון משמעויות כבדות ומנוגדות עבור שני העמים של הארץ הזאת אך באופן אירוני הוא עצמו נעקר ממקומו המקורי במקסיקו ובקריביים, קרוב יותר למקום שבו נמצאים השורשים שלי.

פרטי התערוכה
תאריכים
23.7.2020 - 22.8.2020

תערוכות נוספות

כל התערוכות
Back to top