מעגלים

הערות

(1) במקרא מדובר על "ארבע כנפות הארץ" (ישעיהו יא 12 ועוד) ועל "ארבע קצות השמים" (ירמיהו מט 36), אך גם על "חוּג השמים" (איוב כב 14) ו"חוג הארץ" (ישעיהו מט 27). בכתב המצרי הקדום, מעגל – לפעמים נקודה במרכזו – הוא ההיירוגליף המציין את רֶע, אל-השמש, ובו בַּסֵמל מצוינת השמש בכתב הסיני הקדום. לִשְמֵימיוּתוֹ של המעגל אביא את האימרה הידועה של המיסטיקן הנוצרי ניקולאוס מקוּזא: "אלוהים הוא מעגל תבוּני, שמרכזו בכל מקום והיקפו אינו בשום מקום". הריבוע כסמל לאדמה והמעגל כסמל לשמים מובהקים הם בסין.
בהמשָכת המרובע אל הממד השלישי נקבל את קוביית החלל (כנגד מִבנה הגוף וכיווניו: קדימה–אחורה, ובַגוף עצמו: פָּנים ועורף, בטן וגב; ימינה –שמאלה במקביל לאונות-המוח, לגפיים ועוד; מעלה–מטה, ובגוף: מֵעל לאברי-הרבייה ומתחתיהם. בהמשכת המעגל לממד השלישי נקבל את כדור/כיפת השמים. וריאציות של שילוב קוביית החלל – מרחב גוף האדם בגוף האדמה – עם חוּג השמים, מרחב-הראש, רוֹוחות באדריכלות של מבנים מקודשים.

(2) מִכלול התפיסות האלה מושתת על מצב-הראייה הנורמלי ובו שדה-הראייה ניצב לקרקע ומקביל לגופו של המביט. אל-חסן אבן אל-היית'ם (Alhazen בכינויו הלטיני), במאה העשירית לסה"נ, נתן למצב האופטי הזה ניסוח גיאומטרי, שנודע כ"פירמידת הראייה": קדקודה הוא נקודת-המבט ובסיסה המרובע, הניצב לקרקע, הוא שדה-הראייה, או ייצוגו במִשטח-התמונה (שניתן לתרגום במִשטחים שאינם ניצבים לקרקע, כבְציורֵי-תקרה). בסיס-הפירמידה הוא ה"חלון" שהעולם נראה בו: ניתן למסגר אותו במסגרת קרטון, שהרָשם נעזר בה לעבודתו.
בִּנוי ה"חלון" כתמונה מתחיל בקדקוד ה"פירמידה", משם יוצא קו-המבט כדי להִתייצב במרכז הבסיס/החלון. מנקודת ההִתייצבות הזו נמשכים הצירים הלא-נראים, שה"חלון" בנוי עליהם: ציר השְתִי – מעלָה ומַטָּה; ציר העֵרב – ימינה ושמאלה. הם חוזרים ומשקפים את מסגרת ה"חלון" בשני ממדיה ואזי הם מתפשטים-משתכפלים לכדי משבצות, שניתן להַתווֹתן בתוך המסגרת שהרשם מסתייע בה, כדי לכוֹנן את פני שטח ה"חלון" כמפָּה של הסצנה המצוירת בו. כאן מתורגמת הסצנה בצורות דו-ממדיות. אֵלה, עם מפת השתי וערב המהווה אותן, מועתקות אל משטח-התמונה וניתנות להעברה אל משטח אחר וכן הלאה. זו היא טכניקה ישנה של שעתוק.
על מבנה זה פּוּתחה שיטת הפרספקטיבה הרנסאנסית ברישום ועל-פיה, קו-המבט אינו מסתיים במשטח-התמונה אלא הוא נוסף, ניצב, לשתִי ולערב. (שלושת הצירים מייצגים את קוביית-החלל.) לארכו הולכות המשבצות עם הרָשום בהן וקטֵנות – להלכה אם לא למעשה – בהתאם להִתקטנוּת המושאים בעומק שדה-הראייה עד לאופק. הצטמצמות זו מסתיימת במשבצת אחת, ההופכת לנקודה.
נקודה זו מציינת את קצה קו-המבט לנוכח נקודת-המוצא שלו, הלא היא עינו של המביט, ומייצגת את ציר-העומק שבתמונה. זו היא נקודת-המגוז: נקודת המפגש של שלושת הצירים, שאליה מתכנסים כל הקווים הנמשכים אל עומק השדה, כגון פסי-הרכבת הנפגשים באופק. עיקר המבנה, שנוצר כך, הוא נקודות המבט והמגוז כבבואות זו לנוכח זו. הרי זה ביטוי מובהק לתפיסת הנוכחות כיסוד המציאות שלנו (ראו למשל היידגר, Being and Time, מבוא II, 6). מבנה זה מונח, כאמור, ביסוד תפיסת-התמונה שלנו והוא מיושם בטכנולוגיות הצילום וההדמיה הממוחשבת למיניהן. פיליפו ברונלסקי הדגים אותו באמצעות מערכת-מראות ומכאן אנו למדים, שהמבנה הזה הוא מעין ראי, שאיבד את היפוך שמאל–ימין ביחס למביט (ושמא הוא ראי של ראי) ונהיה תמונה, שהסובייקט (הרָשםהצופה) מסומן בה, הן בנקודת-המגוז והן בצירי השתי וערב.
כל ציר מייצג היבט בנוכחותו של הסובייקט. הציר האנכי מייצג את גֵּווֹ של הסובייקט, הניצב לקרקע, והציר האופקי – האופק הפרספקטיבי – מייצג את שדה-הראייה של הסובייקט. השתי והערב הם מערכת כפולת-שניוּת: שני צירים, שכל אחד מהם לחוד מבטא שניוּת. השתִי מסמן 'מטה–מעלה' (כבִידה–חומר והתנגדות להם); הערב מסמן 'ימין–שמאל' (המקבילים בתרבותנו למזרח–מערב. זה הוא ציר הזריחה והשקיעה, המוֹצָא והמבוא, ההתמלאות וההתרוקנות וכיוצא באלה). המעגל, לעומת זאת, מבטא מרכז וגלים של תנועה בינו להיקף ובחזרה.
בעולם התלת-ממדי יש מרחק אינסופי, מוחלט, בין הציר האנכי לאופקי – האופק מתרחק ככל שאנו מתקדמים לקראתו – ועליו מגַשר, פרדוקסאלית, קו-הראייה, שהִנּוֹ ציר העומק. זה הוא ציר של תנועה קווית, להבדיל מתנועת הנשימה, או פעימת-הלב, למשל. (תנועה קווית ישרה, או מעגלית-מחזורית, פירושה הֱיוֹת בזמן החולף אגב מַעבר הגוף-הנע מנקודה אחת לאחרת, הקבועות מחוץ לו.) לעומת ציר-התנועה, השתי והערב מציינים מצב ומְשַמשים להתכוונות – כך בכַוונֶת הרובה, למשל. במרחב הבָּבוּאי (וירטואלי, זה שבראי ובתמונה הפרספקטיבית) מציין ציר-העומק את תנועת האישוֹן בעומק האשלייתי. ליתר דיוק, ציר זה מתמזג עם הציר האנכי של שדה-הראייה (ציר-הגֵו) כדי לייצג הִתקדמות – באמצעות הִתקטנוּת המשבצות, המְקַצרת את המרחק הנראה בין המושאים, כלומר "מקרבת" אותם זה לזה – הִתקדמות מכפות רגליו של הסובייקט אל "עומק" הסצנה הבבואית עד לנקודת-המגוז, שהסובייקט משתקף בה ממילא. אכן, התמונה הפרספקטיבית, כמו הראי, מניחה מראש את המביט בתוכה; דרכה הוא מצטרף אל עצמו, נעשֶׂה נוכח בהִמָצאוּתוֹ (המיוצגת בציר-הגֵו), נמצא בנוכחותו (המיוצגת בציר-האופק).
מנקודת-המגוז מסמן ציר-העומק, במעלה הציר האנכי ובמהלך גדילת המשבצות לקראת נקודת-המבט, חזרה אל ה"תקרה" של שדה-הראייה, מעל לראשו של הסובייקט. הַלָּה מתומרן אפוא לחוש שהוא נוכח בחלל הבבואי בעודו נמצא לנוכח החלל הזה – חוויה של נטישת הגוף, הדומה לחלום והמומחשת במשחקי-המחשב וב"מציאות הבבואית" הדיגיטלית. סוגים אחרים של חוויה זו ניתנים באמצעות האמנות הגיאומטרית האסלאמית, היאנטְרוֹת ההינדיות והבודהיסטיות, ציורי-הנוף הסיניים והיפניים, ועוד, כדי לכונן את תפיסת הגוף, המרחב והמציאות – את העולם – של הסובייקט הרואה.

מעגלים

דורון ליבנה ועמי רוזנבר

צמד תערוכות

הפתיחה: שבת 24.12.11 שעה 12:00
שיח גלריה יתקיים ביום חמישי, 12.01.12 בשעה 19:30

שני אמנים, הפועלים בסביבה אחת זה כארבעים שנה, מוצאים את עצמנו, באורח לא-צפוי, עוסקים עכשיו במוטיב אחד והוא המעגל. בתרבויות רבות, הריבוע מסמל את האדמה והמעגל – את השמים (ראה הערה 1), והאדמה מסמנת את כוח-הכבידה המטפורי, שהינו, בין השאר, המובן-מאליו בכל תחום – ברירת המחדל, שהכול נשאב אליה אם אין מתנגדים לה. בעשייה החזותית בדו-ממד, המובן-מאליו מושתת, שוב, על המרובע – המרובע בדמות ה"חלון" המפורסם של אלברטי. מבנה זה מונח ביסוד הכרתנו את המציאות החזותית ואת גופנו, ומכאן – את עולמנו (ראה הערה 2). כמובן, פורמטים מעוגלים שימשו מאז ומעולם לְצד המרובע, אבל רוב התמונות המערביות שבפורמט זה מושתתות על השְתִי וערב ורק המִסגור שלהן מעוגל.

אנו עוסקים כעת בַּמעגל כדי להיחלץ מֵהתְניוֹת אלה – כל אחד משנינו בדרכו – במטרה לרענן ולהעשיר את היצירתיות ולהעמיק את חיפוש התוקף והמשמעות של עבודותינו. אנו מקווים לחלוק עם המתבוננים את ההשראה ואת תוֹבָנות שהמעגל, בתבניתו ובנוכחותו, מַקְנֶה לנו.

החיפוש של עמי נמצא במערכות-ניגודים שבין מדע, או גיאומטריה, ובין משחק. הכיוון ה"מדעי" (שבא לידי ביטוי בחישובים וביישום נוסחאות) מבטא תשוקה לצורה המושלמת, שהיא – בעצם – תשוקה לאמת, לתוקף שמעבר לעניינים הסובייקטיביים, לָעוֹבֵר וחולף; והמשחק מבטא תשוקה לחירות. האתגר הוא הפעלת הדמיון היוצר תוך כדי העיסוק בחוקיות האוניברסאלית, הטבעית, כגון זו שבחתך הזהב ובמשפט פיתגורס (כך, למשל, יישום משפט פיתגורס במעגלים, שצלעות המשולש הם הקְטָרים שלהם, במקום בריבועים משיקים למשולשים). בפעילות זו יש קסם אסתטי ומטאפיזי. בתוך כך מתקיים עימות בין המעגל לצורות זוויתיות ובמיוחד – המשולש. יסוד נוסף בעשייה זו הוא מִגוון של מִתווים סכמאטיים של אטוֹמים שונים, המסומנים באשכולות של עיגולים.

העבודות של עמי מיועדות להתבוננות אסתטית ואינטלקטואלית כאחת: חוויה אסתטית יחד עם פתרון חידה חזותית. החידה ובכללהּ תעתועי-ראיה היא יסוד מרכזי בעבודותיו. העבודות שלי מבקשות התבוננות אחרת, גופנית ופיוטית-שמיעתית יותר (היכן שיש מילים). הן מגלות מהלך של השתחררות מתכנים ומהיגדים: מהלך של התבטאות אקספרסיבית (שאינה חדשה בעבודתי) ושל הִסתמכות בלתי-צפויה לא על מה שיש לי לומר אלא על מה שאני מכנה "הקו שלי", בהטעמת "שלי" – הקו שלי ותו לא. הקו הזה – סימני התנועה החופשית שלי בְּמרחב הרישום – נעשה במכחול ובדיו, בהשראת הקליגרפיה המזרחית ובמודעות לגיאוגרפיה של הפורמט (ובה מרכז המעגל ושוליו ובתוכם – כיווני המבט). הוא מלוּוה פה ושם במילים כתובות (בעיפרון) ביד חופשית ואינן מודפסות כדרכִּי בעבר. מילים אלה אינן שייכות לְתוכֶן שנקבע מראש, אלא הן אסוציאטיביות לְמה שעברתי לקראת תהליך-העבודה הזה ובמהלכו, בשנה האחרונה. העבודות נעשו על מִשטח אופקי – שולחן, או רצפה – והגוף מעורב בהן באורח עמוק.

פרטי התערוכה
תאריכים
24.12.11 – 15.01.12

תערוכות נוספות

כל התערוכות
Back to top